Adi Keissar (עדי קיסר, Jerusalén, Israel, 1980)

 

 

 

LA PLAZA DEL RELOJ

 

Mi sobrino y yo

damos una vuelta

por la Plaza del Reloj

en Yafo.

Más de ochenta años

nos separan

de Umm Kulthum

que cantó aquí en un teatro

y yo intento oír si acaso los aplausos

se engancharon en las sogas de la ropa colgada,

pero dónde está Umm Kulthum

y dónde estamos nosotros.

Enfrente está parado un vendedor, está hablando

y mi sobrino Itai pregunta con temor

¿Adí, este es un árabe?

Un árabe, le contesto,

hay árabes que viven en Iafo.

¿Y son árabes buenos o árabes malos?

me pregunta, con voz entrecortada.

Su mano se aferra a mi mano,

el miedo aprieta sus labios.

En todas partes hay buenos y malos,

le contesto,

se me arrima más,

no está convencido

y yo siento que debo

calmarlo.

Buenos, le digo.

¿Y cómo sabes que son árabes?

continúa interrogando,

mientras sus ojos siguen a una paloma

que camina lentamente frente a la entrada de un restorán;

en días normales él la perseguiría

para asustarla,

ahora ella es parte de un relato de terror.

¿Qué querrá decir con cómo lo sé?

Ellos hablan árabe,

le respondo

con ese tono decidido

de quien sabe que la respuesta

no es del todo cierta

y él siente, con esa antena propia de los niños,

que la tía también está confundida

y la tensión del niño se traspasa a la vereda.

No te preocupes, ellos se nos parecen

- le lanzo una cuerda de auxilio.

¿Entonces a veces se piensa que nosotros somos árabes

y ellos judíos?

Sus palabras desencadenan

una bandada de pájaros que atraviesa mi cuerpo,

y me revuelve la sangre

y quiero contarle sobre mi abuela Shama

y el tío Musa y el tío Daud y y el tío Awad,

pero a la edad de seis, él ya tiene

a la abuela Ziona,

a la abuela Iafa,

y muchos tíos

y el miedo y la guerra

que recibió del Estado

como regalo.

 

 

 

________________

trad. del hebreo por Adam Gai en su muro de FB, 27 de abril de 2019. En la imagen, Adi Keissar (עדי קיסר, Jerusalén, Israel, 1980) por Dana Almagor.

________________

עדי קיסר > כיכר השעון

אַחְיָן שֶׁלִּי וַאֲנִי

מִסְתּוֹבְבִים סְבִיב

כִּכַּר הַשָּׁעוֹן

בְּיָפוֹ

מֵעַל שְׁמוֹנִים שָׁנָה

מַפְרִידוֹת בֵּינֵינוּ וּבֵין

אֻם כֻּלְתוּם

שֶׁהוֹפִיעָה כָּאן עַל בָּמָה

וַאֲנִי מְנַסָּה לִשְׁמֹעַ אִם מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם

נִתְפְּסוּ עַל חַבְלֵי כְּבִיסָה

אֲבָל אֵיפֹה אֻם כֻּלְתוּם

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ

וּמוּלֵנוּ עוֹמֵד מוֹכֵר, מְדַבֵּר

וְאַחְיָן שֶׁלִּי אִתַּי שׁוֹאֵל בַּחֲשָׁשׁ

עֲדִי, הוּא עֲרָבִי?

עֲרָבִי, אֲנִי עוֹנָה

בְּיָפוֹ גָּרִים עֲרָבִים

וְהֵם עֲרָבִים טוֹבִים אוֹ עֲרָבִים רָעִים?

הוּא שׁוֹאֵל בְּלִי נְשִׁימָה

מַצְמִיד אֶת יָדוֹ בְּיָדִי

הַפַּחַד סוֹגֵר אֶת שְׂפָתָיו

בְּכָל עַם יֵשׁ טוֹבִים וְרָעִים

אֲנִי עוֹנָה

הוּא נִצְמָד אֵלַי יוֹתֵר

לֹא מְשֻׁכְנָע

וַאֲנִי מְבִינָה שֶׁדְּרוּשָׁה כָּאן

הַרְגָּעָה

.טוֹבִים, אֲנִי מוֹסִיפָה

וְאֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהֵם עֲרָבִים?

הוּא מַמְשִׁיךְ בַּחֲקִירָה

עֵינָיו עוֹקְבוֹת אַחַר יוֹנָה

שֶׁהוֹלֶכֶת בְּאִטִּיּוּת מוּל כְּנִיסַת מִסְעָדָה

בְּיָמִים רְגִילִים הָיָה רוֹדֵף אַחֲרֶיהָ

וּמַבְהִיל אוֹתָהּ

עַכְשָׁו הִיא לוֹקַחַת חֵלֶק בְּסִפּוּר אֵימָה

מָה זֹאת אוֹמֶרֶת אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת

הֵם מְדַבְּרִים עֲרָבִית

אֲנִי מַחְזִירָה,

מוֹסִיפָה נִימָה נֶחְרֶצֶת

כְּמוֹ מִישֶׁהִי שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁהַתְּשׁוּבָה

לֹא בֶּאֱמֶת נְכוֹנָה

וְהוּא מַרְגִּישׁ בַּגַּלַּאי שֶׁל הַיְּלָדִים

שֶׁהַדּוֹדָה מְבֻלְבֶּלֶת בְּעַצְמָהּ

וְהַדְּרִיכוּת שֶׁלּוֹ מְחַלְחֶלֶת אֶל הַמִּדְרָכָה.

אַל תִּדְאַג הֵם דּוֹמִים לָנוּ

אֲנִי מוֹשִׁיטָה לוֹ חֶבֶל הַצָּלָה.

אָז לִפְעָמִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנַחְנוּ עֲרָבִים

וְהֵם יְהוּדִים?

הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ עוֹשׂוֹת

לְלַהֲקַת צִפּוֹרִים לָעוּף דֶּרֶךְ גּוּפִי

פּוֹרְעוֹת אֶת כְּלֵי הַדָּם בִּמְהוּמָה

וַאֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לוֹ עַל סָבְתָא שַׁמְעָה שֶׁלִּי

וְדוֹד מוּסָא וְדוֹד דַּאוּד וְדוֹד עַוַד

אֲבָל בְּגִיל שֵׁשׁ יֵשׁ לוֹ כְּבָר

סָבְתָא צִיּוֹנָה

סָבְתָא יָפָה

וְהַרְבֵּה דּוֹדִים

וּפַחַד וּמִלְחָמָה

שֶׁקִּבֵּל בְּמַתָּנָה

מֵהַמְּדִינָה.

(Fuente: Jonio González)